? אחרי כמה שנים אפשר להגיש תביעת רשלנות רפואית

תביעה הוגשה כעשרים ושלוש שנים לאחר לידתו של התובע
התובע, הגיש תביעת פיצויים בדיני נזיקין בגין שיתוק מוחין שנגרם לו, לפי טענתו, ברשלנותו של משרד הבריאות עקב טראומה מיילדותית שעבר בהיותו עובר ברחם אימו, וזאת בעטיו של טיפול אשר ניתן לאמו על ידי הצוות הרפואי של בית החולים.

התביעה הוגשה כעשרים ושלוש שנים לאחר לידתו של התובע (במקרה זה לא הייתה "התיישנות"). חלוף הזמן מאז האירועים נשוא התביעה הקשה על ההגעה לחקר האמת. רישומי הלידה - ככל שהיו קיימים - נמצאו אך בחלקם. רוב המסמכים הרפואיים שהוגשו בתיק זה נמצאו רק לאחר כארבע שנים מיום שהוגשה התביעה. אמו של התובע אשר העידה במשפט לא זכרה חלק ניכר מן הדברים עליהם נשאלה בחקירתה.

אחרי כמה שנים אפשר להגיש תביעת רשלנות רפואית ? – לחצו לתשובה
בכתב התביעה נטען, כי במהלך המעקב אחר הריונה עם התובע אושפזה אמו של התובע בבית החולים בהיותה בשבוע ה - 23 להריון. בקבלתה נקבע כי היא סובלת מ"הפלה נדחית", שמשמעותה מוות עוברי תוך רחמי. כתוצאה מאבחנה זו נעשה ניסיון בבית החולים להפסקת ההיריון לפי שיטת לאודון, במהלכו ניתנו לאמו של התובע כמויות אדירות של פיטוצין, במטרה לגרום להתכווצויות חזקות ותכופות של הרחם לשם פליטת תוכנו. בכתב התביעה נטען כי עובדי הנתבעת ו/או שליחיה התרשלו משלא ערכו בדיקות כלשהן לאימות הסברה שאמו של התובע סובלת מ"הפלה נדחית", וכן נטען שניסיון ההפלה בוצע ללא הצדקה עניינית. הניסיון לסיים את ההיריון לא הוכתר בהצלחה ואמו של התובע שוחררה לביתה ללא כל הוראות ואזהרות ומבלי שננקטו הליכים נוספים על מנת להביא את ההיריון לידי סיום, וזאת - כך נטען עוד - על אף החשש כי במהלך ניסיון ההפלה נגרם נזק לעובר.

טענות התובע כנגד בית החולים
התובע נולד כשהוא סובל משיתוק מוחין, ועל פי הנטען בכתב התביעה, שיתוק זה הוא תוצאה של הטראומה המילדותית שנגרמה לו במהלך ניסיון ההפלה. בבדיקות שנערכו לאמו של התובע בשלב מאוחר יותר נמצאו סימני חיים תקינים של העובר ואולם, על פי הנטען, בניגוד לחובתם, לא המליצו עובדי בית החולים בפני אמו של התובע לסיים את ההיריון בהפלה או בלידה מוקדמת בגין החשש לנזק שנגרם לעובר במהלך ניסיון ההפלה האמור. לטענת התובע לא הובאו העובדות הרלוונטיות בפני אמו, והיא אף לא הוזהרה על ידי עובדי הנתבעת מפני התוצאות שהיו עלולות לנבוע מהמשך ההריון ומלידת התובע.

טענות משרד הבריאות / בית החולים
הנתבעת מצדה הסכימה כי אכן נעשה ניסיון הפלה בשיטת לאודון, אך חלקה מכל וכל על טענות התובע בכל הנוגע לסבירות האבחנה של "הפלה בוששת" בשים לב לתקופה בה נערכה, ובכל הנוגע להשלכות שהיו לטיפול זה על שיתוק המוחין בו לוקה התובע. הנתבעת הצביעה על גורמים אפשריים אחרים שלטענתה התקיימו במקרה דנן ואשר היה בכוחם להביא לליקוי ממנו סובל התובע: דימומים שאירעו בתחילת ההריון ואשר יכלו לגרום להפסקה בהתפתחות העובר, זיהום תוך-רחמי שלטענתה אירע כמעט בוודאות, והיות התובע פג בלידתו, אשר משקלו היה קטן לגילו בשים לב לשבוע ההריון בו נולד.
אשר לטענה לפיה משהוחל בניסיון ההפלה היה מקום להמשיך בפעולות רפואיות על מנת להוציא את העובר ולמנוע את לידתו של התובע - לעניין זה טענה הנתבעת קצרות כי טענה זו מחייבת קביעה וודאית שתוצאת אותו ניסיון הפלה היא שיתוק מוחין, וכי טענה זו מחייבת את שמיעת "קולו של התובע האומר "טוב מותי מחיי" - דבר שלא נעשה בדיון זה.ו

חוות הדעת מטעם הצדדים
הדיון בתיק זה נסמך רובו ככולו על חוות הדעת של המומחים אשר הוגשו מטעם בעלי הדין, על עדויותיהם של מומחים אלה בבית המשפט, על הרישומים הרפואיים החלקיים הקיימים בתיק, וכן על עדות אמו של התובע, אשר מטבע הדברים לא זכרה את התשובות לחלק ניכר מן השאלות עליהן נשאלה. יחד עם כתב התביעה הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של גניקולוג לענין החבות, וחוות דעתו של רופא שיקומי לענין הנזק.

משרד הבריאות הגיש מטעמו חוות דעתו של גניקולוג, את גליון תולדות החולה-התובע ואת תמצית הרישום ממשרד הפנים בה צוין תאריך הלידה של התובע. לאחר שנמצאו במהלך המשפט, רשומות רפואיות נוספות אודות האירועים נשוא התביעה, הוגשה חוות דעת משלימה מטעם הנתבעת.

המסמכים שהוגשו מטעם הצדדים
מסמכי המקור של הרשומות הרפואיות הללו הוגשו על ידי הנתבעת: סיכום מחלה, מסמך התחנה לטיפול באם ובילד - טיפול בנשים הרות, מסמך מחלקת נשים בית חולים, גיליון קבלת חולה, חלק מגיליון היולדת שהיה מקובל אז, מסמך נוסף של טיפול בנשים הרות, התחנה לטיפול באם ובילד, גיליון חום מהאשפוז בלידה, פתק קופ"ח, גיליון היולדת והתיק הרפואי של התובע במחלקת ילדים. תיקו הרפואי של התובע במחלקת הפגים לא נמצא, ולפיכך לא הוגש.

מטעם התובע הוגש תצהיר של אמו, כן הוגשו, לנוחות הדיון, תדפיסים של הנספחים לתצהירה של אם התובע, כולל תצלומים של רשומה שלפני לידה, תולדות הריונות קודמים, פיקוח על האישה במשך ההריון, רשומה של ביקורי בית ושל ביקורים בתחנה. בנוסף הוגש תצלום של גליון היולדת, וכן הוגש לנוחות הדיון תדפיס של גליון זה, בצירוף הסבר למונחים הרפואיים המופיעים בו.

המחלוקת בית הצדדים
יריעת המחלוקת כפי שנפרשה על ידי בעלי הדין בתיק זה היא כדלקמן:
1. האם האבחנה של "הפלה בוששת" שנערכה לאמו של התובע במהלך חודש ינואר 1970 היתה מבוססת וסבירה מבחינה רפואית - הגם שהוכחה בדיעבד כבלתי נכונה.ב
2. האם אבחנה זו הצדיקה מהלך של הפסקת ההריון כפי שהוחלט עליו על ידי רופאי בית החולים.ו
3. האם ההחלטה לנקוט בשיטת לאודון על מנת להביא להפסקת ההריון היתה סבירה מבחינה מקצועית-רפואית.נ
4. האם היה זה סביר מבחינה מקצועית-רפואית לשחרר את אמו של התובע לביתה לאחר שכשל ניסיון ההפלה, ולחילופין, מה הפעולות הרפואיות בהן היה על עובדי בית החולים לנקוט לאחר שניסיון ההפלה לא הצליח.ב
5. אם התשובה לאחת משלוש השאלות הראשונות היא שלילית - האם הניסיון להפסיק את ההריון בשיטת לאודון גרם לשיתוק המוחין ממנו סובל התובע מאז לידתו.ו
6. האם היה על עובדי הנתבעת ליידע את אמו של התובע על החשש ללידת תינוק בעל מום - בין בשל ניסיון ההפלה שכשל, ובין מסיבות אחרות - במטרה לאפשר לה לשקול ולהחליט אם ברצונה להמשיך את ההריון, ומהן ההשלכות של אי היידוע כאמור על תביעתו של התובע.

האבחנה שנעשתה לאם התובע
בית המשפט ציין בפסק הדין כי אין חולק כי האבחנה שנעשתה לאמו של התובע במהלך השליש השני להריונה עמו, לפיה העובר בבטנה איננו חי עוד, נסתרה מכל וכל משנולד התובע כעבור מספר חודשים. כידוע, צריכות החלטותיו ופעולותיו של רופא להיות מבוססות על ידע רפואי עדכני ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלוונטית בעולם הרפואה. השאלה היא האם האבחנה בדבר "הפלה נדחית" היתה רשלנית, וזאת בשים לב לאמצעים שהיו בידי הרופאים בשנת 70' לקבוע אבחנה כאמור, בשים לב לידע הרפואי שהיה קיים באותה תקופה, ובשים לב לנתונים אודות ההריון שהיו בידי הצוות הרפואי, כפי שניתן ללמדם כיום מתוך הרישומים הרפואיים הקיימים בידינו.ו

ההריון עם התובע היה הריונה החמישי של אמו, מתוך תיקה הרפואי עולה כי ילדה שלושה ילדים בריאים. הריונה השלישי הסתיים בהפלה טבעית בחודש הרביעי, ולאחר הפלה זו ילדה בת. עוד באותה שנה נכנסה אמו של התובע להריון נשוא התביעה. שלושת ילדיה הבריאים של אם התובע נולדו בחודש התשיעי בלידות טבעיות במשקלים שנעו בין 2.700 ק"ג ל - 3.000 ק"ג.

הפרקטיקה הרפואית בשנות ה 70'
אמור כבר לעיל, ציין בית המשפט כי יש לבחון את שאלת עמידתו של הטיפול אותו העניק הצוות הרפואי לאמו של התובע בסטנדרט הסבירות והזהירות הראויה בהתאם לפרקטיקה הרפואית שהיתה מקובלת במועד בו ניתן טיפול זה, דהיינו, בשנת 1970. מובן מאליו כי האמצעים לקביעת האבחנה בדבר חיוניותו של העובר שהיו בידי הצוות הרפואי באותם ימים שונים בתכלית מאלה העומדים לרשותו כיום. המומחים אשר העידו מטעם בעלי הדין נחלקו ביניהם בשאלה העובדתית איזה אמצעים לשמיעת דופק לב העובר היו בידי הצוות הרפואי בשנת 1970.

המחלוקת התמקדה בשאלה האם בשנת 70' היה בשימוש הרופאים בארץ אך ורק מכשיר הפטוסקופ, או שמא היה אז בשימוש גם מכשיר הדופלר. על פי עדותו של המומחה מטעם הנתבעת, באותם ימים היה בשימוש טיפות החלב בארץ רק מכשיר הפטוסקופ, אשר באמצעותו ניתן היה להאזין לפעימות לב העובר רק החל משבוע 21 או 22 להריון, כלומר, רק החל מסוף חודש חמישי-תחילת חודש ששי.

לעומת זאת העיד המומחה מטעם התובע, שנתקל לראשונה במכשיר הדופלר בארץ כבר בשנת 1970, עת היה סטודנט במחלקה בבית חולים. לשאלה האם נכון שהשימוש הנפוץ יותר באותה תקופה היה במכשיר שמיעתי השיב כי המכשיר השמיעתי נקרא פטוסקופ הנה אני מחזיק אותו כאן בידי הוא עשוי עץ הוא משמש לפעימות לב העובר.

בהעדר רישום הבדיקה כאמור הרי שנטל השכנוע להוכיח שבדיקה כזו אכן נעשתה מוטל על כתפי הנתבעת. הנתבעת לא עמדה בנטל זה, ולפיכך יש לקבוע שבדיקה כאמור להאזנה לקולות לב העובר לא נערכה.ו ברישומים הרפואיים לא תועד כל ניסיון לערוך את הבדיקה האמורה, שעל חשיבותה הרבה עמד מומחה הנתבעת בעצמו, אלא שהנתבעת גם לא טענה שבדיקה כאמור אכן נעשתה. לטענת הנתבעת לא ניתן היה ממילא להאזין אז לקולות לב העובר כיוון שגודל הרחם התאים לגיל הריון של שלושה חודשים, כפי שרשם הרופא התורן אשר ערך את האבחנה.

סוגיית הרישום הרפואי הלקוי
בית המשפט ציין בפסיקתו לעניין ההשלכה הנובעת מרישום רפואי לקוי או העדר רישום של פרטים חיוניים ברשומה רפואית כי במקרים מסוימים עשוי היעדרו של רישום רפואי מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה לפגוע בטיפול הנאות עצמו בזמן אמת. במקרה כזה עשוי הפגם ברישום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית. טיפול רפואי מתבצע לא פעם על-ידי רופאים אחדים, ואלה מצדם מסתמכים על רישומים רפואיים לצורך העברת מידע מאחד לרעהו. גם רופא המטפל בחולה לבדו זקוק לרישומים על-מנת לשמר את המידע המצוי בידו על אודות החולה, לרענן את זיכרונו, לעקוב אחר מצב החולה וכדומה

עוד צוין כי מחדל ברישום מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אותנטית בעלת משקל. במצב זה, של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות. ייתכנו אף מקרים בם יחויבו הרופא או המוסד לפצות חולה שניזוק, אם עקב אי-ניהול רישומים נאותים נגרם לו גם "נזק ראייתי" בכך שנמנע ממנו להוכיח את תביעתו.

סוגיית "הולדה בעוולה"
בית המשפט פסק כי אין חולק שרופאי הנתבעת לא יידעו את היולדת בשום שלב על הסיכון בלידת וולד שעלול לסבול מליקוי, כך שתוכל לשקול אם ברצונה לסיים את ההריון. לטענת התובע, אילו עשו כן היתה אמו מחליטה לסיים את ההריון ולידתו היתה נמנעת. טענה זו של התובע, הידועה בשם "הולדה בעוולה", נדונה על ידי בית המשפט העליון בע"א 518/82 זייצוב נ' כץ פ"ד מ' (2) 85, שם נקבע על ידי ארבעה מבין חמשת שופטי ההרכב שבמצב בו מוכח שאילו יידעו את הורי הוולד מלכתחילה על הסיכוי שבלידת ילד בעל מום, היו הם מחליטים שלא להביאו לעולם - הרי שהילד זכאי לפיצויים.

כדי לקבוע מהי ההסתברות שהחולה היה מסרב לקבל את הטיפול, על בית המשפט להביא בחשבון את סוג הטיפול אותו קיבל החולה ואת מידת חיוניותו אל מול הסיכון הטמון בו, ולהעריך את תגובתו המסתברת של החולה על פי אמות מידה של חולה סביר בנסיבות דומות. על-פי אמות מידה אלה, ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אי מסירת מידע תוך הפרת חובת זהירות לבין הנזק שנגרם מהטיפול. המבחן האובייקטיבי האמור אינו מיתר את הבחינה הנוגעת לחולה המסוים העומד בפני בית המשפט. בית המשפט יבחן את מידת הפגיעה בכושר השיפוט של החולה, על רקע התנאים והאופן בו נמסר לו המידע, ואת מכלול הנתונים והנסיבות הנוגעים לאישיותו ולמצבו הנפשי והפיזי. על רקע כל אלה, יפעל בית המשפט על דרך האומדן השיפוטי ויעריך מה היתה התנהגותו של התובע שלפניו אילולא הפרת החובה של הנתבעים (פסק דינה של כב' השופטת בייניש, בע"א 2781/93 - מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", פ"ד, נ"ג (4), 526, בעמ' 553, כשלגבי עצם קיומם של המבחנים הנ"ל לא היתה מחלוקת בין שופטי ההרכב).

יש אפוא לבחון את נתוניה הסוביקטיביים של האם על רקע הנתונים האוביקטיביים שהיו ידועים בחודש החמישי להריונה על מנת להעריך את הסיכוי ולפיו אילו קיבלה אמו של התובע את מלוא המידע מאת הצוות הרפואי שטיפל בה היתה היא מעדיפה לסיים את ההריון. אמו של התובע היתה במועד הרלוונטי אשה צעירה שילדה כבר שלושה ילדים בריאים. אחת מהילדים הללו נולדה בשנה בה נכנסה האם להריון עם התובע. לכאורה, עשויים נתונים אלה להטות את הכף לעבר הקביעה שהסיכוי שהאם היתה מעדיפה לסיים את ההריון, אילו ידעה על הסיכון הטמון בו, איננו מבוטל.

הכרעת בית המשפט
על יסוד כל האמור לעיל מסקנת בית המשפט היא כי הוכח שהוזלף לוריד אמו של התובע פיטוצין במטרה להביא לפליטת העובר, אך לא הוכח שהמינון אותו קיבלה תאם את שיטת לאודון או שיטה רפואית מקובלת אחרת. מקום בו לא ניתן להבין מתוך הרישום - כפי שהדבר הוא בעניננו - האם לא הושגה כל תוצאה, או שמא הושגה אך התוצאה המשנית (של כיווץ הרחם), אך לא הושגה התוצאה העיקרית (פליטת העובר), וכל שנרשם הוא "ללא תוצאה", הרי שיש לקבוע כי נטל השכנוע להראות שהתוצאה המשנית לא הושגה עובר אל כתפי הנתבעת.

בנסיבות אלה פסק בית המשפט כי עלה בידי התובע להראות כי טיפול הפיטוצין אשר ניתן לאמו בחודש החמישי להריונה הגביר את הסיכון להיווצרות הנזק המוחי עמו נולד; זאת, מאחר וראיות הנתבעת לא שכנעוני כי לא היה בכוחו של הפיטוצין - אשר אין אנו יודעים כיום באיזה מינון הוזלף לווריד האם ובאיזה קצב - לגרום להתכווצויות רחם שהיו חזקות דיין על מנת לשבש את אספקת החמצן למוחו של העובר - הוא התובע - אך לא להביא לפתיחת צוואר הרחם, פעולה שהיא כאמור קשה במיוחד כשמדובר בעובר חי כפי שהיה במקרה שלפנינו. כאמור, בתיק הרפואי לא נרשמו הכמויות המדוייקות של הפיטוצין שהוזלפו לאמו של התובע, וכל שנרשם בו לענין זה הוא כי ניתן טיפול בשיטת לאודון. אינני סבור שעלה בידי הנתבעת לשלול את האפשרות לה טען התובע שכמות הפיטוצין אשר הוזלפה לוריד האם היתה מספקת על מנת לגרום להפעלת המנגנון אשר גורם להתכווצויות הרחם, וכי התכווצויות אלה הן שגרמו לשיבוש אספקת החמצן לעובר, אף כי המנגנון האחראי לפתיחת צוואר הרחם לא הופעל על ידי אותה כמות של פיטוצין.